הדרן הרבי על מסכת מגילה

"פע... קליפה"
פעם, בזמן שהותו של אדמו"ר האמצעי [=רבי דובער, דור שני לנשיאי חב"ד] בעיר רוגאצ'וב, ניגש החסיד "ר' יוסל'ה החזן" מהעיירה קורמה, לקרוא את המגילה. כאשר הגיע למילים "למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני" – נתן ר' יוסל'ה יריקה וצעק: "פע... קליפה!" [כלומר: משפט כזה מגושם ומתנשא – שייך ל'קליפות הטמאות'].
החסידים, שהסתופפו בצל רבם, ראו בעין לא-טובה את פליטת-הפה של בעל-הקורא בעיצומה של קריאת המגילה מול הרבי, וביודעם עד כמה הרבי אינו סובל 'התפעלות' [=ביטוי רגשני] – שיערו שלמחרת כבר ימצאו בעל-קורא אחר.
אך להפתעת החסידים, למחרת לפני קריאת המגילה קרא הרבי לר' יוסל'ה ואמר לו: נהוג לפני הקריאה לשים צלחת ולהטיל בתוכה 'מגילה געלט' [='תֶשֶר' עבור בעל-הקורא], הצלחת הונחה והרבי הטיל לתוכה דינר זהב.
מיד עשו כך כל הנוכחים, ובאותה עת נכחו שם 'גבירים' גדולים. ויוסל'ה החזן נהיה גביר. אז נזכרו כולם, שיוסל'ה התברך מאדמו"ר הזקן (בעל התניא) שיהיה 'נגיד' (עשיר), ובימי בנו נתקיימה הברכה...
("לשמע אזן" (הרש"ז דוכמן) עמ' מג-ד)

סיום קצר על מסכת מגילה
מדוע נפקדו כמה ימים טובים מהברייתא?
א. תניא בסוף מסכת מגילה:
"וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל" (אמור כג, מד)."משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בעניינו של יום: הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג".
יש להקשות: מדוע לא הוזכר פורים, וכן חנוכה, בברייתא כאן [והלוא גם בהם דורשים, כמפורש בגמרא להדיא (לעיל ד, א) "פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום"]?
והתשובה פשוטה: כי בברייתא נאמר "משה תיקן" וחגים אלה לא היו קיימים עדיין בימי משה רבינו.

ב. אבל עדיין יש להקשות (כפי שהקשו מהרש"א ושפתי חכמים למגילה כאן): מדוע לא מזכירה הגמרא את ראש השנה ויוהכ"פ?
יש מתרצים, שבשלש רגלים יש חיוב לכל אחד להביא קרבנות מיוחדים: עולת ראיה שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולכן יש צורך לשאול ולדרוש בהם.
אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי מלבד זאת שכאשר שואלין ודורשין בעצרת הרי זה אחרי שהקרבנות מוכנים כבר מערב יו"ט – הרי חוץ מקרבנות יש עוד כמה וכמה דינים בכל יו"ט, ואדרבה! בר"ה ויוהכ"פ יש הרבה יותר פרטי דינים מאשר בעצרת.

ג. ויש לומר, שהתשובה לשאלה זו טמונה בלשונו של רבינו הזקן בשולחנו (סי' תכט ס"ד):
"משה רבינו עליו השלום תיקן להם לישראל, שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בעניינו של יום, נס הנעשה בו ביום, כגון: בפסח – ביציאת מצרים, ובעצרת – במתן תורה, ובחג – בהיקף ענני כבוד. וגם כן ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום . . אע"פ שדרש להם הלכות הרגל שלושים יום לפניו".
כלומר: תקנתו של משה רבינו היתה לדרוש בעניין הנס שעל שמו נקרא החג, ומכיון שראש השנה ויום הכיפורים לא נקבעו לזכר נס שנעשה בהם – לא תיקן משה שיהיו שואלין ודורשין בהם.
[אפשר לסיים כאן. ומי שמעוניין, ימשיך:]
ד. אבל עדיין אינו מובן:
אף שבר"ה ויוהכ"פ אין מה לדרוש בענין של נס, אבל עדיין יש צורך לדרוש בהלכות היום, וחזרנו לקושיא מדוע לא הוזכרו בתקנת מרע"ה?
ויש לבאר זה, ע"פ הדיוק בסדר דברי רבינו הזקן הנ"ל "וגם כן ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום . . אע"פ שדרש להם הלכות הרגל שלושים יום לפניו":
כלומר: עיקר תקנת משה רבינו היתה לדרוש בעניין הנס, כי את ההלכות כבר למדו לפני זה, אלא מכיוון שכבר מתאספים לדרשה – הוסיפו גם כן את ההלכות הנחוצות לבו ביום, אבל מצד ההלכות לבד אין להטריח את הציבור להתאסף ביו"ט עצמו, כיון שכבר למדו אותם שלושים יום לפניו (כי אחרת איך ידעו איך להתנהג בליל הסדר וכל שאר ההלכות הנדרשים לפני זמן הדרשה), ולכן בר"ה ויוהכ"פ שאין בהם נס לא הטריחו את העם רק בשביל ההלכות לבד.

ה. ואם תאמר: הרי גם בעניין הנס יכלו לדרוש במשך השלושים יום לפני החג, ומה הטעם שהדרשה "בענינו של יום" צריכה להיות ביו"ט עצמו?
אלא הדבר יובן ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל (רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט) בפירוש הפסוק "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח) – "שבהזכר זכרם למטה נעשים בפועל למעלה", כלומר, כאשר בנ"י מזכירים את עניינו של יום כדבעי – אז נעשה שוב למעלה ענין הנס כמו שהיה בפעם הראשונה.
וממילא מובן מדוע הדרשה בעניינו של יום ("כגון בפסח ביציאת מצרים, ובעצרת במתן תורה, ובסוכות בהיקף ענני כבוד") חייבת להיות ביו"ט עצמו ולא שלושים יום לפני החג:
אם הדרשה הזו תהיה שלושים יום לפני הפסח או לפני הפורים – יהיה בזה אמנם קיום מצוות תלמוד תורה, אבל לא יוכל להיות העניין של "הימים האלה נזכרים ונעשים", כי לפני י"ד אדר לא היה הנס של פורים גם בפעם הראשונה, וממילא אינו יכול 'להיעשות' גם עכשיו רק בו ביום דווקא, ועד"ז ביצי"מ דפסח, מתן תורה בעצרת וענני הכבוד בסוכות שהעניין נעשה כל שנה מחדש באותם ימים, ולכן צריכה להיות הדרשה בעניין הנס בו ביום דווקא, כמו קריאת הפרשיות בתושב"כ שהם דווקא בזמנם.
ודווקא באופן כזה נעשית שמחת פורים עד דרך שהיתה בפעם הראשונה – "ונהפוך הוא גו'", "ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם", ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "כן תהיה לנו".
מבוסס על: סיום על מסכת מגילה, משיחת פורים ה'תשכ"ה בתחילתו (נד' בתורת מנחם חלק מג עמ' 16 ואילך).